ביהמ"ש דחה ערעור על הרשעתו של נהג בעבירת רצח

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

הרקע העובדתי

1.        כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, ראשיתם של האירועים בתאונת שרשרת (להלן: התאונה הראשונה), שארעה בכפר מג'דל כרום (להלן: הכפר). המערער נסע בפאתי הכפר יחד עם חברו, ג'אבר ג'אבר (להלן: ג'אבר), ברכבו, כשלפתע נדרש לבלום. כתוצאה מן הבלימה התנגש ברכבו של המערער רכב שנסע מאחוריו, נהוג בידי אחד, ערפאת מנאע (להלן: ערפאת), שלא הצליח לעצור את רכבו במועד. מיד לאחר מכן התנגש ברכבו של ערפאת רכב נוסף, שהיה נהוג בידי עדאל קדאח (להלן: המנוח). המנוח, כך נטען בכתב האישום, ירד מרכבו, ניגש למכוניתו של המערער והחל צועק על המערער ואף הכה אותו בידיו מכות אחדות. בעקבות כך, יצא המערער מרכבו כשבידו סכין ותקף את המנוח. ג'אבר וערפאת ניסו להפריד בין המערער לבין המנוח, אולם המערער הצליח לדקור את המנוח בכתפו. המערער, כך על פי כתב האישום, נכנס לבדו לרכבו ונסע מהמקום, ואילו המנוח נכנס אף הוא לרכבו והחל לנסוע בעקבותיו במהירות, זאת עד הגיעם למרכז הכפר. שם, סמוך לחנות מכולת, ארעה התנגשות נוספת (להלן: ההתנגשות השניה), כשרכבו של המנוח פגע בחוזקה בחלקו האחורי של רכב המערער. המערער והמנוח יצאו כל אחד מרכבו, כשהמערער אוחז בידו אלת עץ. המערער ניגש לעבר המנוח וניסה להכותו באלה, אך המנוח התחמק מן המכה והאלה פגעה בדלת מכוניתו. מיד לאחר מכן התנפלו המערער והמנוח איש על רעהו והחלו להיאבק, כשאנשים שהיו במקום ניסו להפריד בין השניים. תוך כדי מאבק, כך נטען בכתב האישום, שלף המערער סכין ודקר את המנוח שש דקירות: שלוש דקירות בקדמת בית החזה, דקירה בגב ושתי דקירות בזרוע. או אז, הרפה המערער מהמנוח ועזב את המקום ברכבו, ואילו המנוח פסע מספר צעדים ונפל סמוך לרכבו. זמן קצר לאחר מכן, תוך כדי קבלת טיפול רפואי ראשוני, נפח המנוח את נשמתו. לאור האמור נטען כי המערער המית את המנוח בכוונה תחילה, לאחר שהחליט בדם קר לעשות זאת, בלי שקדמה התגרות מצד המנוח בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול היה המערער לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין עצמו להמית את המנוח.

2.        אל מול גרסת התביעה כפי שפורטה בכתב האישום, הציג המערער בהודעותיו השונות ובעדותו בבית המשפט גרסה שונה לגמרי. הודעתו הראשונה של המערער נגבתה ממנו רק מספר ימים לאחר התרחשות האירועים נשוא כתב האישום, שכן הוא נמלט מן המקום ונעצר כעבור ימים אחדים בעיר עכו. למן הודעתו זו, הכחיש המערער מכל וכל את דבר התרחשותה של התאונה הראשונה. לגרסתו התרחשה התנגשות אחת בלבד - ההתנגשות השניה - לאחר עצירתו ב"פקק" ופגיעת רכב המנוח ברכבו. המנוח, כך טען המערער, ירד מרכבו כשבידו "משהו בצבע כסף, משהו, כך בערך 10-12 ס"מ אורך... משהו כמו ברזל דק" וחולצתו היתה כבר "מלאה בדם". המערער הודה כי עשה שימוש במקל. לגירסתו, לא הבין את צעקותיו של המנוח כלפיו, וכשראה כי המנוח מחזיק בידיו דבר מה, נטל מרכבו מקל "באורך של מטר", שחלקו "מלופף בברזל אשר שימשK להחזקת מכסה המנוע עת שנדרש להרים מכסה זה" - ונתן למנוח עם מקל זה "מכה על ידו הימנית על הזרוע הימנית ואז תפסו אותי הבחורים". עם זאת, הכחיש המערער כי אחז בסכין, קל וחומר כי דקר באמצעותה את המנוח במהלך העימות האלים ביניהם. המערער דבק בגרסה זו בהודעותיו האחרות וכך גם בעדותו בבית המשפט, בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי (מפי כבוד השופט י' אלרון ובהסכמת כבוד השופטים א' רזי וב' בר-זיו) סקר בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו ונדרש להכריע לאורן בין הגרסאות העובדתיות הסותרות של התביעה מזה ושל המערער מזה. מטעם התביעה הובאו מספר עדי ראיה ישירים לשני האירועים ולאשר התרחש בעקבותיהם. מרביתם של העדים סתרו, במהלך חקירתם בבית המשפט, את ההודעות שמסרו במשטרה, ולפיכך הוכרזו כעדים עוינים ואמרותיהם במשטרה הוגשו באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש].

           בית המשפט קמא דחה את גרסת המערער, ששלל את עצם התרחשות התאונה הראשונה ואת העימות בעקבותיה. נקבע כי תאונת השרשרת אכן התרחשה וכי היו מעורבים בה, בין היתר, כלי הרכב של המערער והמנוח. בעקבות תאונה זו ומיד לאחריה התרחש עימות מילולי ופיזי בין המנוח לבין המערער, במסגרתו יצא המערער מרכבו כשסכין בידו ושרט את המנוח בכתפו. באשר להמשך השתלשלות האירועים קבע בית המשפט כי לאחר שהמנוח התנגש ברכב המערער מאחור, יצא המערער מרכבו ומקל בידו וניסה להכות בו את המנוח. הלה הצליח להתחמק מפגיעת המקל, וזה נחבט בדלת הרכב ונשבר. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסת המערער, לפיה בהמשך העימות לא אחז כלל בסכין ולא דקר את המנוח, אינה מהימנה עליו: "כל אחד מעדי התביעה אשר היו עדי ראיה ישירים למאבק הפיזי אשר התרחש בין הנאשם [המערער] למנוח" - כך נקבע - "תאר לפרטי פרטים כיצד ואיך השתמש הנאשם [המערער] במקל עד כי נשבר ולאחר מכן, פנה לאחוז בסכין. העדים נותנים את תאור הסכין לפרטי פרטיה, וכיצד ואיך אחז בה הנאשם [המערער] ודקר במנוח". בית המשפט קבע כממצא עובדתי בהקשר זה, כי לאחר שהמקל נשבר, שב המערער לרכבו, נטל סכין שהיתה מונחת ברכב ואז חזר אל המנוח ודקר אותו. לאור האמור קבע בית המשפט כי אין ספק בליבו כי המערער אכן דקר את המנוח וגרם למותו.

4.        בהסתמך על התשתית העובדתית שקבע, המשיך בית המשפט ובחן אם נתמלאו כל יסודות עבירת הרצח. נפסק כי הפעולות שביצע המערער לאחר שנשבר המקל - חזרתו לרכבו, הוצאת הסכין מתוכה, חזרתו אל המנוח ודקירתו בסכין, כשזו מכוונת לחזהו - בכל אלה יש משום הצהרת כוונות לגרום למותו של המנוח. בית המשפט ציין לעניין זה כי מדברי העדים עולה כי הם ניסו להפריד בין הניצים אך ללא הואיל. מכך למד בית המשפט על נחישותו הרבה של המערער ועל נחרצותו לגרום למותו של המנוח. עוד נלמד על הכוונה להמית מכך שהמערער לא הרפה מקורבנו ודקר אותו פעם אחר פעם - שש דקירות, וכן מהתנהגותו של המערער לאחר דקירת המנוח והתמוטטותו, קרי בריחתו מהמקום והותרת המנוח לדמם שם. לבסוף דן בית המשפט ביסוד הקינטור. צוין כי לא הובאה מפי ההגנה טענה כלשהיא באשר לקינטור אפשרי, ואולם, בית המשפט הוסיף בשולי הדברים שאינו סבור כי "ניתן לראות במעשה ממעשיו של המנוח כלפי הנאשם [המערער], אם בוצעו מעשים שכאלה ובכלל זה פגיעת רכב המנוח מאחור ברכב הנאשם [המערער] בתאונה השניה, כמקיים את יסוד הקינטור וזאת גם אם לא נטענה טענה שכזו מפי בא כוח הנאשם [המערער]". בסיכומו של דבר הורשע, אפוא, המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום.        

הערעור                        

5.        המערער סבור כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירת הרצח וכי היה מקום להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של הריגה. טענותיו מכוונות כנגד כל אחד ואחד מיסודותיה של עבירת הרצח: הוא טוען כי לא נתגבשה בו החלטה להמית, כי לא התקיים יסוד ההכנה להמית וכי מעשיו באו בתגובה לקינטור מצד המנוח.  

           המערער טוען כי אף שלא העלה בפני בית המשפט קמא טענה בדבר קינטור מצד המנוח, לא היה בכך כדי לפטור את בית המשפט מן הצורך לבחון אפשרות זו, שכן מדובר בטענה העולה באופן ברור מחומר הראיות. ההתנגשות השניה, כך מדגיש המערער, לא עמדה בפני עצמה אלא קדם לה רצף של אירועים, שראשיתו בתאונה הראשונה. על אף שהתאונה הראשונה היתה מקרית ולא נגרמה במכוון על ידי המערער, יצא המנוח מרכבו - כך על פי הנטען - הכה את המערער וצעק עליו בגין בלימתו הפתאומית. בהמשך, משעזב המערער את זירת התאונה הראשונה, נתחוור לו כי המנוח נוסע בעקבותיו במהירות עד למרכז הכפר, שם התנגש בו בחוזקה. המערער סבור כי נסיבות האירוע מלמדות כי הוא נרגע לאחר התאונה הראשונה וביקש לעזוב את המקום, ואולם התנגשותו המכוונת של המנוח ברכבו הציתה מחדש את זעמו העצור וגרמה לו לצאת מן הרכב כשמקל בידו. רק עם התפתחותה של הקטטה, כך נטען, לאחר שהמקל נשבר והמערער והמנוח התגוששו זה עם זה, השתלטה על המנוח חמתו במלוא עוצמתה ובאופן ששלל ממנו את יסודות ה"כוונה תחילה".

6.        המערער מוסיף וטוען כי לו החליט באמת ובתמים לגרום למותו של המנוח, לא היה מסתפק במקל עימו יצא מרכבו, אלא היה עושה מלכתחילה שימוש בסכין שהיתה ברשותו. זאת ועוד. המערער סבור כי אין במספר הדקירות (שש) או במיקומן (פלג גופו העליון של המנוח) כדי ללמד בהכרח על כוונת קטילה. מספר הדקירות ומיקומן, כך טוען המערער, הם תוצאה של אופן המאבק שהתנהל בין המערער לבין המנוח, כשהם עומדים, אוחזים זה בזה ונראים כאילו הם חבוקים. לא זאת אף זאת. המערער טוען כי הנסיבות מלמדות, לכל היותר, על כוונה לגרימת חבלה חמורה, אך לא על כוונת קטילה. לשיטתו, העובדה שעזב את זירת הארוע "באדישות" כדבריו, ונסע לביתו כשהוא יודע שהמנוח פצוע בלבד ואף התרומם על רגליו, מלמדת כי לא ביקש כלל את מותו של המנוח. לבסוף, טוען המערער כי לא היה מקום לקביעת בית המשפט קמא לפיה הוא חזר לרכבו על מנת להביא את הסכין שבה דקר את המנוח. המערער מדגיש לעניין זה כי המשיבה עצמה בחרה לנסח את כתב האישום כנגד המערער באופן המלמד כי הוא שלף את הסכין "תוך כדי מאבק", כלומר כי הסכין כבר היתה עימו במועד בו יצא מרכבו עם המקל. המערער סבור כי קבלת גרסתו זו מחייבת את המסקנה כי יסוד ההכנה לא התקיים וכי לא התגבשה בו הכוונה לגרום למותו של המנוח.

7.        המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסבורה כי מצרף הראיות שהובא בפני הערכאה המבררת אינו מותיר מקום לספק כי המערער ביצע מעשה רצח בכוונה תחילה. בהשלמת טיעון מטעמה מדגישה המשיבה כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער חזר למכוניתו כדי להוציא את הסכין, אך מכל מקום, גם אם יוחלט להתערב בממצא זה, הרי שעדיין מתקיים יסוד ההכנה.       

           המערער מצידו, בתגובתו לטיעון המדינה המשלים, טוען כי הערעור דנן מעורר "במלוא עוצמתו" את הצורך לבחון מחדש את מהותו של יסוד ההכנה - כיסוד פיזי טהור או כיסוד נפשי. כן סבור הוא כי לאור ההלכה שנפסקה בדנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: דנ"פ ביטון), חל כרסום במעמדו של המבחן האובייקטיבי ליסוד הקינטור, ולפיכך יש מקום להכיר במספר שיקולים סובייקטיביים במסגרת מבחן זה.  

יסוד ה"החלטה להמית"

8.        כידוע, יסוד ה"החלטה להמית" הוא "יסוד נפשי-פנימי, שמשמעותו החזות מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ועיקרו של דבר, הרצון שהיא תתגשם" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 253, 261). ההחלטה להמית "יש שהיא נרקמת ומתגבשת לאורך זמן, נדבך על גבי נדבך, עד שהכוונה מתממשת במעשה גרימת המוות, ויש שהיא מתגבשת כהרף עין, בשל התרחשות או הלך נפש שהתהוו סמוך למעשה עצמו" (ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 496, 503). "אכן, 'יסוד 'ההחלטה להמית' יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו... המבחן היחיד להתקיימותו נעוץ בשאלה אם גם בפרק זמן קצר ביותר אכן חזה הממית את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו'" (הנשיא (בדימ') א' ברק בדנ"פ ביטון (בפסקה 15), המצטט את השופטת א' חיות בע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 710, בעמ' 716).

           בנסיבות הפרשה שלפנינו מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוכח כי נתגבשה אצל המערער ההחלטה להמית את המנוח. מעשיו של המערער - דקירתו את המנוח בסכין שש פעמים, כששלוש מתוכן מכוונות לחזהו של המנוח, כל זאת שעה שעדי הראיה לאירוע מנסים ללא הצלחה להפריד בין הניצים - מלמדים, כדברי בית המשפט קמא, "על נחרצותו ונחישותו" של המערער לגרום למותו של המנוח. לא יכול להיות ספק כי המערער, שדקר את המנוח פעם אחר פעם, שש פעמים, יכול היה לחזות את תוצאת מעשיו ואף חפץ בהגשמת תוצאה זו.    

 יסוד ה"הכנה" 

9.        יסוד ההכנה "צריך ללמד על אופייה של כוונת הקטילה, והרעיון הטמון בקביעתו כיסוד מבין יסודות העבירה הוא, כי אם עשה הנאשם פעולה של הכנה - כגון הכנת כלי נשק - משמע שחשב ושקל לפני שהחליט להרוג" (ע"פ 392/91 שץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 299, 308). לעתים יסוד ההכנה "קודם בזמן למעשה ההמתה עצמו; לעתים הוא שלוב במעשה ההמתה, 'עד שכמעט אין פסק זמן ביניהם, ולעתים אין הם ניתנים להפרדה'" (הנשיא (בדימ') א' ברק בדנ"פ ביטון (בפסקה 18), המצטט את השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 577, 594 (להלן: פרשת בן שלוש).